HOME - ראשי

לימוד היומי | תרומות | ספרים | תמונות | עלונים | שיעורים | וידאו | רשב"י ומירון | מודעות | חלוקת הזוהר | ENGLISH

 

זוהר תורה - ראשי

 

זוהר תורה
פרשת וארא

  

פרשת וארא

זוהר דף כב ע"ב

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. א"ר אבא בוא וראה כתוב וידבר אלהים אל משה, זו גזרת הדין שעמדה עליו, מה כתוב למעלה וישב משה אל ה' ויאמר אדני, באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ראה תוקפו של משה, בתחלת נביאתו לא נח רוחו במקום הזה[א] אמר אדני למה הרעתה לעם הזה וגו', ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, מי הוא שיכול לומר כך, אלא משה שידע שהרי מדרגה אחרת עליונה מזומנת לו, א"ר יצחק בתחלה כשניתנה לו המדרגה שנקראת בית, הי' מקפיד לה כאיש שמפקד לביתו ואומר כל מה שרוצה בלי פחד, אף כך משה אמר לביתו ולא היה מפחד[ב] דבר אחר וידבר אלהים, זו גזרת הדין, ויאמר אליו אני ה', זו מדרגה אחרת של רחמים, וכאן נתקשר הכל ביחד דין ורחמים, זש"כ ויאמר אליו אני ה', א"ר יוסי אם הי' נכתב  וידבר אלהים אל משה אני ה', הייתי אומר כך, אבל לא כתוב אלא וידבר אלהים אל משה בתחלה, ואח"כ ויאמר אליו אני ה', משמע שהיתה מדרגה אחר מדרגה[ג] וא"ר יוסי משה אלמלא שהיה אדון הבית איש האלהים, הי' נענש על מה שאמר, אבל בשביל זה לא נענש, משל לאדם שנפלה לו מריבה באשתו[ד] ואמר לה דברים קשים, התחילה היא להתרעם, כיון שהתחילה לדבר היה שם המלך, לקח המלך את הדבור והיא שתקה ופסקה לדבר, אמר לו המלך, וכי לא ידעת שאני הוא המלך, ולפני דברת דברים האלה, כביכול אף כך משה, וישב משה אל ה' ויאמר, אדני למה הרעתה וגו', מיד וידבר אלהים אל משה, התחילה להתרעם, מיד לקח המלך את הדבור ויאמר אליו אני ה',  ולא ידעת שאני הוא המלך, ולפי דברת דברים האלה:

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. מפני מה נשתנה השם כאן מאלה שלמעלה, אלא משל למלך שהי' לו בת שלא נשאית, והי' לו אוהב, כאשר הי' מבקש המלך לדבר עם האוהב ההוא, הי' שולח את בתו לדבר עמו, והיה המלך על ידי בתו מדבר עמו, בא הזמן של בתו להנשא, ביום ההוא שנשאית אמר המלך קראו לה לבתי גברת מטרונה, ואמר לה עד כאן דברתי על ידך עם מי שדברתי, מכאן ואילך אני אומר לבעלך, והוא  יאמר למי שיצטרך, לימים אמר לה בעלה דברים קשים לפני המלך, טרם שהתחילה להשיב לו לקח המלך את הדבור, א"ל האם אין אני המלך שעד עתה לא דיבר איש עמי אלא ע"י בתי, ואני נתתי לך את בתי ודברתי עמך בהתגלות, מה שלא עשיתי כן לאחר[ה] כך וארא אל אברהם אל יצחק  ואל יעקב באל שדי, כאשר היתה בביתי טרם שנשאית, ולא דברו עמי פנים בפנים כמו שעשיתי לך, ואתה בהתחלת דבורך דברת לבתי בפני דברים האלה, לפיכך כתבו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם, לדבר עמהם במדרגה זו שדברתי עמך, ר' יוסי פתח, לדוד מזמור לה' הארץ ומלאוה תבל וישובי בה, הארץ, זו ארץ ישראל הקדושה[ו] שהיא קיימת להיותה שותה ממנו ולהתברך ממנו בתחלה, ואח"כ היא תשקה לכל העולם, תבל ויושבי בה, אלו שאר ארצות השותות ממנה.. (דף כג.) ובוא וראה זאת הארץ נקראת ארץ ישראל, יעקב שהוא ישראל מדוע לא שלט על זאת כמשה[ז] שהרי כתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ולא יותר, אלא הרי ביארנו שיעקב לקח הבית שלמטה[ח] ונעזב ממנו הבית שלמעלה, ועם הבית שלמטה היה מתקן הבית שלמעלה, בי"ב שבטים בשבעים ענפים, וזה נתבאר, ומשה לקח הבית שלמעלה ועזב הבית שלמטה, וע"כ כתבו ביעקב באל שדי, באל שדי דיבר עמו הקב"ה ולא יותר[ט] ושמי ה' לא נודעתי להם, לדבר עמהם במדרגה זו שהיא עליונה, ר' חייא אמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, מובחר שבאבות יעקב היה, שהוא שלמות הכל, בכלם כתוב אל אברהם אל יצחק, ובו נתוספה אות אחת, שכתוב ואל יעקב, נתוספה בו וא"ו להראות שהוא בשלמות יותר מכלם, ועם כל זה לא זכה להשתמש בה כמשה, וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, בשביל שנימולו, שכל מי שנימול נוחל את הארץ, שהרי אין נוחל את הארץ אלא צדיק, וכל מי שנימול נקרא צדיק, שכתוב (ישעי' ס') ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, כל מי שנימול ונוטר אות הברית הזה נקרא צדיק, בוא וראה מן יוסף, שכל ימיו לא נקרא צדיק, עד שנטר ברית ההוא אות היסוד הקדוש, כיון שנטר לו נקרא צדיק, יוסף הצדיק, (דף כו.) רבי יהודה אמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, ביעקב תוספת וא"ו, כי הוא מובחר שבאבות, כמש"כ אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ביעקב תוספת וא"ו, א"ר יוסי אם כן הרי כתוב (בראשית כ"ט) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הרי ביצחק תוספת וא"ו, א"ל נכון הדבר, לפי שיעקב היה קיים, והכליל את יעקב ביצחק שנחשכו עיניו וחשוב כמת, שהרי כל זמן שהאדם קיים בעולם הזה לא נזכר עליו שם הקדוש, וע"כ הכליל את יעקב ביצחק, עכשיו שמת יעקב בא הדבר במקומו[י] זש"כ וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, בתוספת וא"ו, באל שדי נגלתי להם, מתוך המראה שאינו מאיר מעצמו, ואל נגלתי להם מתוך המראה המאיר מעצמו[יא] ואפשר תאמר ששמשו בהמדרגה של בחינת נקבה בלבד ולא יותר, בוא וראה שאין נפרדים לעולם, זש"כ וגם הקימותי את בריתי אתם, שהרי הברית נתחבר עמה[יב] מן הקב"ה יש לו לאדם להתלמד, שהרי הוא אומר שאין פירוד ביניהם, שכתוב באל שדי, וכתוב וגם הקימותי את בריתי אתם, בשביל לקיים הברית ביחוד אחד[יג] וגם הקימותי את בריתי אתם וגו', הרי נתבאר שמי שזוכה לברית נוחל הארץ, (דף כג.) א"ר אלעזר לרבי שמעון אביו, זה הכתוב שכתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', מהו וארא, ואדבר צריך לומר, א"ל אלעזר בני סוד עליון הוא, בוא וראה יש גונים הנראים, ויש גונים שאין נראים, ואלו ואלו הם סוד עליון של האמונה[יד] והאנשים אין יודעים אותם ואין מסתכלים בהם, ואלו הנראים לא זכה בהם אדם עד שבאו האבות והשיגו אותם, וע"כ כתוב וארא, שראו אלו גונים הנגלים, ואיזה גונים הנגלים, אלו של אל שדי[טו] שהם המראה של גונים העליונים[טז] ואלה נראים, והגונים שלמעלה מהם הנסתרים שאין נראים לא השיג אדם אותם מלבד משה[יז] וע"כ כתוב ושמי ה' לא נודעתי להם, לא נגלתי להם בגונים העליונים, ואפשר תאמר שהאבות לא היו יודעים בהם, אלא היו יודעים אותם מתוך אלה הנראים[יח].. וע"כ כתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, באלה גונים הנראים, ושמי ה' לא נודעתי להם, אלה גונים עליונים נסתרים הזוהרים, שזכה בהם משה להסתכל בהם.. וע"כ כתוב וארא, במראה שאינו מאיר מעצמו שהוא בהתגלות[יט] כתוב בו ראיה, ובמראה המאיר מעצמו שהוא בהסתר[כ] כתוב בו ידיעה, שכתוב לא נודעתי:

 

זוהר דף כו ע"ב

וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו'. א"ר שמעון כל מי שנוטר לו לברית הזה, הוא גורם שיתעורר הברית הזה למקומו ונתברכים עליונים ותחתונים, מי מעורר ברית הזה למקומו[כא], צדיקים הנמצאים בעולם, מניין כך, מכאן שכתוב וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם וגו' את ארץ מגוריהם, מהו מגוריהם, כמש"כ (איוב י"ט) גורו לכם מפני חרב, לפי שהוא המקום המפיל פחד בעולם[כב] וע"כ כתוב גורו לכם מפני חרב, אשר גרו בה, מיום שנתקרבו אצל הקב"ה פחדו בה פחד, ויראה עליונה בה לשמור מצותיו[כג] שאם בזה לא תשרה  יראה על ראש האדם, אינו נתירא מהקב"ה לעולם גם בשאר מצותיו, בוא וראה בהתעוררות שלמטה כאשר נתעוררו ישראל אצל הקב"ה וצעקו לפניו, מה כתוב, ואזכר את בריתי, שהרי בברית היא הזכירה[כד] ואז נתעורר השתוקקת שיתקשר הכל בקשר אחד, כיון שזה הברית נתעורר, הרי קשר של הכל נתעורר[כה] ואזכר את בריתי, שיזדווג במקומו, וע"ז כתבו לכן אמור לבני ישראל אני ה', (ויצא קנט:) ר' חייא אמר ואזכר את בריתי, ואזכר הרי זכירה, לפי שהוא למעלה, שזה המזל שהוא למעלה בהמדרגה של בחינת זכר הוא בא על פקידה, שהיא בגלות למטה בהמדרגה של בחי' נקבה, כדמיון זה ויזכר אלהים את רחל[כו] כד"א ואזכר את בריתי:

 

זוהר דף כד ע"ב

לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם, רבי יהודה אמר כתוב מסורס הוא, שכתוב והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים בתחלה, ואחר כך והצלתי אתכם מעבודתם, ואחר כך וגאלתי אתכם, היה לו לומר תחלה וגאלתי אתכם, אחר כך והוצאתי אתכם, אלא שעיקר הכל מזכיר תחלה, שרצה הקב"ה לבשר להם בשבח של הכל בתחלה, א"ר יוסי והרי שבח של הכל הוא ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, וזה נאמר אחר כך, א"ל בזמן ההוא לא היה להם שבח אלא היציאה, שחשבו שלא יצאו מעבודתם לעולם, לפי שראו שם שכל האסורים והעבדים שהיו ביניהם היו מקשרים להם בקשר כשפים, ואין יכולים לצאת מהם לעולם, ולפיכך מה שהי' חביב עליהם מהכל נתבשרו בזה תחלה, ואם תאמר אע"פ שיצאו, הרי אפשר שילכו חיילותם אחריהם להרע להם, ע"ז כתוב והצלתי אתכם מעבודתם, וכי תאמר הרי יצאו וינצלו ולא תהי' להם גאולה, תלמוד לומר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ואם תאמר אפשר שלא יקבלם לעם, ע"ז כתוב ולקחתי אתכם לי לעם, ואם תאמר כשיקבלם לא יביאם לארץ, ע"ז כתוב והבאתי אתכם וגו':

 

רועה הנאמן

זוהר דף כה ע"א

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם וגו'. מצוה זו ראשונה לכל המצות, התחלה הראשונה מכל המצות לדעת את הקב"ה בכלל, מהו בכלל, לדעת שיש מושל עליון שהוא רבון העולם, וברא כל העולמות שמים וארץ וכל צבאם, וזה הוא בכלל, וסוף של הכל בפרט, לדעת אותו בפרט, וכלל ופרט היינו ראש וסוף, סוד של בחי' זכר ונקבה ביחד, האדם בעולם הזה הוא כלל ופרט, תקון עולם הזה הוא כלל ופרט[כז] לפיכך ראשית הכל לדעת שיש מושל ודיין על העולם, והוא רבון כל העולמים, וברא את האדם מעפר, ונפח באפיו נשמת חיים, וזה הוא בדרך כלל, כאשר יצאו ישראל ממצרים לא היו יודעים את הקב"ה, כיון שבא משה אצלם, מצוה ראשונה הזאת למדם בתחלה, שכתוב וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וגו', ולולא מצוה הזאת לא היו ישראל מאמינים בכל אותן הנסים והגבורות שעשה להם במצרים, כיון שידעו מצוה זו בדרך כלל נעשה להם נסים וגבורות, ולסוף מ' שנה שעסקו בכל אותן מצות התורה שלמד להם משה, בין אותן הנוהגות בארץ, בין אותן הנהוגות חוץ לארץ, אז למד להם בדרך פרט, זש"כ (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך, היום דוקא, מה שלא הי' להם רשות מקודם לזה, כי ה' הוא האלהים, זה בדרך פרט[כח] בפסוק זה כמה רזים וסודות יש בו, וזה הפסוק והפסוק הראשון הכל ענין אחד, זה בכלל וזה בפרט, ואם תשאל הרי כתוב (משלי א') יראת ה' ראשית דעת[כט] יתורץ שזה הפסוק מוסב על דרך הפרט, לדעת ראשית מה זאת יראת ה', ואע"פ שצריך האדם לירא ממנו טרם שידע, אבל כאן אומר הכתוב שראשית הדעת הוא לדעת היראת ה', היינו שזהו ראשית הידיעות בידיעת הבורא בדרך פרט, לפיכך מצוה הראשונה לנו היא לדעת את הקב"ה בכלל ובפרט, בראש ובסוף, וזה סוד הכתוב (ישעי' מ"ד) אני ראשון ואני אחרון, אני ראשון בכלל, ואני אחרון בפרט, והכל בכלל אחד וסוד אחד.. וכאשר נתן הקב"ה את התורה לישראל על הר סיני, דבור הראשון הי' אנכי ה' אלהיך, אנכי, מרמז על סודות עליונים גדולים, וכאן הוא הסוד של מצוה הראשונה, לדעת אותו בדרך כלל, לפי שכתוב אנכי, הרי מרמז שיש אלהים מושל עליון על העולם, זו היא מצוה הראשונה בדרך כלל, ובפרט, לפי שכתוב ה' אלהיך[ל] זהו בדרך פרט, כמש"כ כי ה' אלהיך אש אוכלה, והיינו כלל ופרט, מצוה הראשונה שצריך לדעת אותו בראש ובסוף כמו שביארנו, ע"כ ר"מ:

 

זוהר דף כה ע"ב

וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מהו מקוצר רוח, א"ר יהודה שלא היו נוחים ולא יכלו לשאוב רוח, א"ר שמעון מקוצר רוח, שעוד לא הופיע יובל העליון לתת להם מנוחה[לא] ורוח התחתון עוד לא שלט לעשות משפטיו, ולכן הי' אז קוצר רוח, ומי הוא, רוח התחתון שאמרנו:

וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ואני ערל שפתים. א"ר שמעון מהו ואני ערל שפתים, והרי בתחלה כתוב לא איש דברים אנכי וגו', כי כבד פה וכבד לשון אנכי, והקב"ה השיבו מי שם פה לאדם וגו', ואמר לו ואנכי אהיה עם פיך, התעלה על דעתך שלא היה כן, ועתה אמר אני ערל שפתים, אם כן איה דבר ההוא שהבטיח לו הקב"ה בתחלה, אלא סוד הוא, משה הוא בבחינת קול, ובחינת הדבור שהוא דבור שלו היה בגלות[לב] והוא היה ערל שפתים מלפרש הדבור, ובשביל זה אמר ואיך ישמעני פרעה, בעת שהדבור שלי הוא בגלות שלו, שהרי אין לי דבור, הלא אני רק בבחינת קול, והדבור שלי חסר, כי הוא בהגלות, וע"כ שיתף הקב"ה לאהרן עמו, בוא וראה כל זמן שהדבור הי' בהגלות נסתלק הקול ממנו והדבור היה אטום בלי קול, כאשר בא משה בא הקול, ומשה היה קול בלי דבור, לפי שהדבור הי' בהגלות, וכל זמן שהדבור היה בגלות הלך משה בקול בלי דבור, וכך הלך עד שקרבו להר סיני ונתנה התורה, ובזמן ההוא נתחבר הקול עם הדבור, ואז היה מדבר הדבור, זש"כ וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ואז נמצא משה שלם בהדבור כראוי, הקול והדבור היו ביחד בשלמות, וע"כ התרעם משה שהדבור נגרע ממנו, מלבד בזמן ההוא שהי' הדבור מדבר להתרעם עליו, בזמן שכתוב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, מיד וידבר אלהים אל משה, בוא וראה שכך הוא שהתחיל הדבור לדבר ונפסק, לפי שעוד לא הגיע הזמן, שכתוב וידבר אלהים וגו', ונפסק והשלים הקול את האמירה, זש"כ ויאמר אליו אני ה', לפי שהדבור היה בגלות ולא הגיע הזמן שידבר, לפיכך לא הי' משה שלם בהדבור בתחלה, שהוא הי' בבחינת קול ובא בשביל הדבור להוציאו מן הגלות, כיון שיצא מן הגלות ונתחברו קול ודבור ביחד בהר סיני, נשתלם משה ונרפא, ונמצאו אז הקול והדבור ביחד בשלמות, בוא וראה כל הימים שהי' משה במצרים, ובקש להוציא הדבור מן הגלות, לא הי' הדיבור מדבר דבר, כיון שיצא מן הגלות ונתחבר הקול בהדבור, זה הכח שנקרא דבור הי' מנהיג ומנהל לישראל, אבל לא דיבר עד שקרבו להר סיני, ופתח לדבר בהתורה, שכך ראוי להיות, ואם תשאל הרי כתוב כי אמר אלהים פן ינחם העם[לג] לא כתוב כי דיבר אלא כי אמר, שהוא רצון הלב בלחש, וזה נתבאר:

 

זוהר דף כו ע"א

וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. ר' יוסי אמר ויצום אל ב"י, להנהיגם בנחת כראוי, ולא פרעה, להנהיג בו כבוד כמו שביארו, א"ר ייסא למה נסמך כאן אלה ראשי בית אבותם, אלא אמר לו הקב"ה, הנהיגו את ישראל בנחת, שאע"פ שהם עוסקים בעבודה קשה, מלכים בני מלכים הם, ולפיכך כתבו אלה ראשי בית אבותם, אלה שאתה רואה ראשי בית אבות הם, א"ר חייא שכלם לא בטלו מנהגיהם, ולא התערבו בעם אחר, אלה הם שנתקיימו במקומם הקדוש, ולא שקרו בגזעם להתערב בהמצרים, ר' אחא אמר ויצום היינו להבינם למשה ולאהרן, שהם ראוים להוציא את ישראל, ולדבר לפרעה ולרדותו במקל, לפי שבכל ראשי ישראל לא נמצא כמוהם:

 

זוהר שמיני לח ע"ב

ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה, א"ר שמעון ויקח אהרן את אלישבע, להמתיק לה לשמחה, לחבר אותה עם המלך בזיוג שלם[לד] שיהי' נשפע ברכות לכל העולמות על ידי אהרן, לפיכך הי' נצרך אהרן להמצא בהארת פנים בשמחה, הכל כדמיון שלמעלה, שהרי על ידו ברכות ושמחות נמצאות.. ר' אלעזר אמר ויקח אהרן, הכל כמו שנצרך, הכל כדמיון שלמעלה, בוא וראה ראויה היתה בת שבע לדוד מיום שנברא העולם[לה] ראויה היתה אלישבע לאהרן מיום שנברא העולם, מה בין זה לזה, אלא הכל אחד, אבל שם לדין וכאן לרחמים, כאשר נתחברה בדוד, לדין, להתגר מלחמות לשפוך דם, כאן נתחברה באהרן לשלום לשמחה להארת פנים להתברך, ולכן נקראת שם בת שבע, וכאן אלישבע, אלישבע מורה על שנתחברה בחסד, בת שבע בדין, לירש ממלכות ולהתגבר:

 

זוהר דף כו ע"ב

ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס אלה ראשי אבות הלוים, א"ר אחא האם אלה ראשי, והרי הוא בלבדו היה, אלא לפי שפנחס החיה כמה אלפים ורבבות מישראל, והוא החיה לראשי האבות, כתוב בו אלה, ועוד  ותלד לו את פנחס אלה ראשי, האבדה של ראש הלוים נמצאה בו, ומה שהם נגרעו ונשרפו הוא השלים והרויח הכהונה שלהם, ונתעברו בו נשמות שניהם, אבדת ראשי הלוים נמצאה בו, ומי הם, נדב ואביהו, הם הפרידו אות הברית ממקומו[לו] והוא בא וחבר אותם, לפיכך נתנה לו הירושה והרוח של שניהם, ונזכר כאן על שם העתיד להיות, ואם תשאל מפני מה נזכר כאן פנחס, אלא לפי שראה הקב"ה לאהרן, בשעה שאמר ואזכר את בריתי, שעתידים שני בני אהרן לפגום את הברית הזה, ועתה כשהיה משלחו למצרים, בקש להעביר לאהרן שלא ילך בשליחות הזאת, וכיון שראה הקב"ה שיעמד פנחס ויקום לו לברית הזה במקומו, ויתקן הפגם שלהם, מיד נכתב עליו הוא אהרן ומשה, אמר הקב"ה עתה הוא אהרן, הוא אותו אהרן שבתחלה, הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את ב"י מארץ מצרים וגו', הוא אהרן ומשה, הם אהרן ומשה הי' צריך לומר, אלא להכליל זה בזה, רוח במים, הוא משה ואהרן, להכליל מים ברוח[לז] וע"כ כתוב הוא, ולא הם:

 

זוהר דף כח ע"א

ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה וגו'. מפני מה מטה אהרן ולא מטה משה, אלא זה של משה הוא קדוש יותר, שנחקק עליו בגן העליון השם הקדוש, ולא רצה הקב"ה לטמא אותו באותן המטות של המכשפים, ולא עוד אלא להכניע לכל אותן הכחות הבאים מצד השמאל, לפי שאהרן בא מן הימין, ושמאל נכנע ע"י הימין[לח] ר' חייא שאל לר' יוסי, הלא גלוי וידוע הי' לפני הקב"ה שהם מכשפים ויכולים לעשות תנינים, מה זאת גבורה לעשות לפני פרעה תנין, א"ל לפי שמשם היא התחלת ממשלתו, ומהתחלת ממשלתו התחיל להלקות, ואז שמחו כל המכשפים, שהרי התחלת החכמה של הניחוש שלהם כך היה[לט] מיד חזר אותו התנין של אהרן לעץ יבש ובלע אותם, וע"כ תמהו והכירו שממשלה עליונה יש בארץ, שהם חשבו שאין מלבדם בעולם שלמטה איזה משול שיוכל לעשות דבר, אז ויבלע מטה אהרן, מטה אהרן דוקא, שנהפך לעץ ובלע אותם, וע"כ עשה אהרן שני אותות, אחד למעלה ואחד למטה, אחד למעלה, זה תנין העליון המושל על אותן שלהם[מ] אחד למטה, ששלט העץ על התנינים שלהם, ופרעה הי' חכם יותר מכל מכשפיו, והבין שיש מושל עליון השולט על הארץ, מושל למעלה ומושל למטה, א"ר יוסי אפשר תאמר שהמכשפים כל מה שעשו לא הי' אלא למראית העין, שנדמה כן ולא יותר, על זה משמיענו ויהיו דוקא, שכתוב ויהיו לתנינים, וא"ר יוסי אפילו אותן התנינים שלהם נהפכו להיות עצים, ומטה אהרן בלע אותם.. א"ר חייא בוא וראה מטה אהרן שהוא עץ יבש, הקב"ה עשה בו התחלת המופתים, ושתי שליחות בו נעשו, אחד שהוא עץ יבש ובלע לאותן תנינים שלהם, ואחד שהרי לשעה קטנה נהפך להיות ברוח חיים ונעשה בריה, א"ר אלעזר תיפח רוחם של אותן האומרים שאין עתיד הקב"ה להחיות מתים, שאי אפשר להעשות מהם בריה חדשה, יבאו ויראו אותן הטפשים, הרחוקים מהתורה ורחוקים מהקב"ה, בידו של אהרן היה מטה עץ יבש, והקב"ה לשעה קטנה הפך המטה להיותו בריה משונה ברוח וגוף,  ואלה הגופים שהיו בהם רוחות ונשמות קדושות, ושמרו מצות התורה ועסקו בתורה יומם ולילה, והקב"ה טמנם בעפר, ואח"כ בזמן שתבוא שמחה על העולם, על אחת כמה וכמה שיעשה אותם ברי' חדשה, א"ר חייא ולא עוד אלא שאותו הגוף שהי' הוא יקום, כן נשמע מהכתוב (ישעי' כ"ו) יחיו מתיך, ולא כתוב יברא שמשמעותו היא להיות נברא מחדש, אלא יחיו, שעצם אחד נשאר מן הגוף בארץ, והוא אינו נרקב ונבלה בעפר לעולם, ובזמן ההוא ירכך אותו הקב"ה ויעשה אותו כשאור בעיסה, ויתעלה ויתפשט לארבע זויות, וממנו יתיסד הגוף וכל איבריו, והקב"ה יתן בו הרוח אח"כ, אמר לו רבי אלעזר כך הוא, ובוא וראה עצם ההוא במה יתרכך, בטל, ככתוב (שם) כי טל אורות טלך וגו':

 

זוהר נשא קמה ע"ב

והנה לא שמעת עד כה. א"ר אבא למדנו שהמדה צד"ק נקראת כ"ה, וכל הדינים נתעוררים מן כ"ה, וזהו שאמר ר' אלעזר מהו מכה רבה, כלומר מכה מן כ"ה, זש"כ והנה לא שמעת עד כ"ה, כמו שהגזים משה, וכתוב בזא"ת תדע כי אני ה', והכל אחד, וכתבו ולא שת לבו גם לזא"ת, שעתידה להחריב הארץ:

 

זוהר דף כח ע"ב

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם וגו'. א"ר יהודה זה הכתוב יש לעיין בו, איך הי' יכול ללכת לכל מקומות האלה, ועוד הרי כתוב וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור, את היאור כתוב, וכאן נאמר על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם, אלא מימי מצרים נילוס היה, ושמם נתמלאו כל אותן שאר אגמים ויאורים ומעינות וכל מימות שלהם, וע"כ אל נטה אהרן ידו להכות אלא לנילוס בלבדו, ובוא וראה שכך הוא, שכתוב ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור.. א"ר אבא בוא וראה בזמן שהדין שורה, עולם שלמטה ינוק מן צד השמאל, ואז נקרא (ישעי' ל"ד) חרב לה' מלאה דם, וי לאותן שיונקים אז ממנה ושותים ממנה, שבזמן ההוא הים שיונק משני הצדדים היה נחלק לשני חלקים לבן ואדום[מא] ואז השליך להיאור החלק של מצרים, והכה למעלה והכה למטה, וע"כ הי' שותה הישראל מים והמצרי דם, ואפשר תאמר שבשביל מיאוס הי' ולא יותר, בוא וראה כאשר שתו הדם ונכנס במעיהם נתנפח ונבקע, עד שמכרו להם ישראל מים בדמים, ואז שתו מים, לפיכך מכה הראשונה להם היה דם.. (דף כט.) רבי יצחק אמר בוא וראה בזמן שבקש הקב"ה לקחת נקמות מהעמים עובדי ע"ז נתעורר צד השמאל, והלבנה נתמלאית דם מן צד ההוא[מב] ואז נובעים מעינות ונחלים שלמטה כל אותן אשר מצד השמאל דם, וע"כ העונש שלהם הוא דם, בוא וראה כאשר זה הדם נתעורר על עם בעבור דם הנרצחים, הוא מעורר עליהם עם אחר שיהרגו אותם, אבל במצרים לא רצה הקב"ה להביא עליהם עם אחר לעורר עליהם דם, לפי שישראל היו ביניהם ולא יצטערו, כיון שישבו בארצם, אבל הקב"ה הכה אותם בדם בנהרות שלהם, שלא יכלו לשתות, לפי שהשר שלהם היה שולט בנהר ההוא, פקד הקב"ה על השר שלהם בתחלה, כדי שתלקה יראתם בראשונה, לפי שהנילוס היה אחד מן האלילים שלהם, וכן שאר אלילים שלהם נבעו דם, זש"כ והיה דם בכל ארץ מצרים בעצים ובאבנים[מג].. ר' חייא אמר אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, מפני מה אהרן ולא משה, אלא אמר הקב"ה, אהרן מתקיימים המים במקומו[מד] וצד השמאל צריך להמשיך מים משם, אהרן שבא מן הצד ההוא יעורר לו, וכאשר צד השמאל יקח המים יהפכו לדם, בוא וראה שהתחתונה מכל המדרגות נלקה לראשונה[מה] א"ר שמעון מן התחתונה התחיל הקב"ה, ויד שלו הכתה בכל אצבע ואצבע, וכאשר הגיע למדרגה העליונה מכל המדרגות[מו] עשה הוא את שלו ועבר בארץ מצרים והרג לכלם, ולפיכך הרג לכל הבכורים בארץ מצרים, לפי שהוא המדרגה העליונה והבכור לכל, ובוא וראה פרעה היתה ממשלתו במים, שכתוב (יחזקאל כ"ט) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, לפיכך נהפך הנהר שלו לדם בראשונה, ואח"כ באו הצפרדעים שהסיעו מעיהם, ובקולות חזקים היו מקרקרות במעיהם, ויצאו מן היאור ועלו ביבשה, וירימו קולות בכל הצדדים, עד שנפלו המצרים כמתים בבתיהם, וסוד הדבר שכל עשר אותות שעשה הקב"ה, כלם היו מתוך יד החזקה[מז] ויד ההיא התגברה על כל אותן המדרגות של השר שלהם, כדי לבלבל את דעתם, ולא היו יודעים לעשות דבר:

 

זוהר דף כט ע"ב

ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע, אחת היתה שורצה ונתמלאה הארץ מהם, והיו כלם מוסרים עצמם למות באש, שכתוב ובתנוריך ובמשארותיך, ומה היו אומרים, (תהלים ס"ו) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה, ואם תשאל אם כן איזה נזק היה למצרים בזה שנכנסו לאש כל אותן הצפרדעים, אלא שנכנסו כלם לאש והלכו בתנור ואל מתו, ואלה שמתו מה היו עושים, כשהיה הלחם בתנור נכנסו בתוך הלחם והיו מתבקעים, ויצאה מהם שריצה על אחרים ונבלעה בהלחם, כשאכלו מן הלחם, זה הפת לחם נהפך לצפרדעים במעיהם, ורקדו וקרקרו שם עד שמתו המצרים ,וזה היה קשה להם מהכל, בוא וראה כתבו שורץ הי אור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך, פרעה נלקה לראשונה מכלם ויותר מכלם יהי שם האלהים מבורך מן העולם ועד העולם, שהוא פוקד מעשי האנשים בכל מה שהם עושים.. (דף ל.) פרעה הראשון כאשר נלקחה שרה אליו, קרא לאומנים וציירו תמונה שלה בחדרו אצל מטתו על הכותל, לא נחה דעתו עד שעשו תמונת שרה בחקיקת עץ, וכאשר עלה על מטתו העלה התמונה עמו, וכל מלך שבא אחריו היה רואה אותה התמונה מצוירת בצורה, ובא לו שחוק מזה, וכאשר עלה על מטתו היה נהנה מן הצורה הזאת, לפיכך המלך נלקה כאן יותר מהכל, זש"כ ובחדר משכבך ועל מטתך, ואח"כ ובבית עבדיך ובעמך, ובכלם לא כתוב על מטתם אלא לו בלבדו.. רבי אבא אמר העלה הקב"ה על פרעה את הצפרדעים שקולם אין משתכך תדיר, לפי שהתגבר על עם הקדוש שקולם אין משתכך יומם ולילה מלשבח להקב"ה, ואל היו אנשי מצרים ביכולת לספר זה לזה, ומהם נשחתה הארץ, ומקולם היו התנוקות והילדים מתים, ואם תשאל מדוע לא יכלו להרגם, אלא אם הרים איש מקל או אבן להרוג אחת, נתבקעה ויצאו שש ממנה מתוך מעיה, והלכו ונקרו בארץ, עד שהיו נמנעים מלקרב להם:

 

זוהר דף ל ע"א

ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ ותהי הכנם באדם ובבהמה. בוא וראה כל פרי שצומח בארץ, מן כח המונה שלמעלה המשפיע עליה הוא בא, והכל הוא כדמיון שלמעלה, ובוא וראה שבעה רקיעים עשה הקב"ה, כדמיון זה ז' ארצות, והן גבולות הנפרדים במקומותם, ז' רקיעים למעלה, ז' גבולות הארץ למעלה[מח] כדמיון זה למטה נפרדים מדרגות, ז' רקיעים וז' גבולות ארץ, וביארו החברים בענין ז' ארצות שהן כמדרגות הסולם זו למעלה מזו[מט] ואותן ז' גבולות הארץ שלמעלה כל אחד ואחד נתחלק לעשר, והם נפרדים לע' שרים הממונים על שבעים אומות, ואלו הארצות שהן גבולות כל עם ועם סובבות לארץ הקדושה של  ישראל, כמש"כ הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, ועשרה בתוכם נעלמים[נ] והם כלם שבעים הסובבים לארץ הקדושה, כל זה הוא למעלה, וכדמיון זה למטה, ובוא וראה זאת הארץ גבול חלק מצרים, בזמן ההוא הושיט הקב"ה אצבע שלו, ונולדו שלהובי אש בגבול ההוא, ונתיבשו כל אותן הגבולים המרוככים ממים, וכל ריק שצמח ממים שהיו נובעים אז למטה נעשו כנים מעפר הארץ, והרי נאמר שאהרן היה מכה ואתם, אבל בשביל זה היה מכה אהרן, כדי להראות שימינו של הקב"ה משברת השונאיהם, כמ"ש ימינך ה' תרעץ אויב, כדמיון זה עתיד הקב"ה להביא על העיר רומא הגדולה, שכתוב (ישעי' ל"ד) ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית, וע"כ כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים:

ויעש ה' כן ויבא ערב כבד ביתה פרעה, מהו ערב, ערבוביא, כמש"כ ובגד כלאים, ערבוב, שדך לא תזרע כלאים, מינים הרבה במפולת יד, בוא וראה כמה חילות נתעוררו למעלה ביחד, ובלבל אותם הקב"ה ביחד, כדי לבלבל כחותיהם החזקים למעלה, וכל אותן הגבורות שעשה הקב"ה במצרים ביד אחת היה, שהרים ידו עליהם למעלה ולמטה, ומשם נאבדה חכמת מצרים, שכתוב (ישעי' כ"ט) ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ובוא וראה כתוב (שם) וסכסכתי מצרים במצרים, מצרים שלמעלה במצרים שלמטה, לפי שאותן הכחות שלמעלה ממונים על החילות שלמטה ונתערבו כלם, נתערבו למעלה, שלא יכלו המצרים להתקשר בכשופים באותן המקומות שהיו מתקשרים בתחלה, שהרי נתבלבלו[נא] וע"כ הביא עליהם ערוב, חיות רעות מעורבבים זה בזה:

 

זוהר דף לא ע"ב

הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, שלש מיתות היה בבהמות, אחת דבר, ואחת אותן שהרג הברד, ואחת שהומתו בכורי הבהמות, ומה היתה המיתה שלהן, אלא הרי כתוב הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, מפנימה לא כתוב בכלם יד ה' אלא כאן, אלא זו היא היד בחמשה אצבעות, שהרי בתחלה כתוב אצבע אלהים היא, וכאן כל החמש אצבעות, וכל אצבע ואצבע הרגה מין אחד, וחמשה מינים היו, שכתוב בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן, הרי חמשה מינים לחמש אצבעות שנקראות יד, לפיכך כתוב הנה יד ה' הויה וגו' דבר כבד מאד, שהומתו מעצמם ונמצאו מתים, כי לאחר שלא חזרו המצרים בתשובה, אלו האותיות ממש נהפכו והרגו לכל הנשארות, ודב"ר נהפך לבר"ד, מהו בין זה לזה, אלא זה בחולשות וזה בהתגברות הרוגז, ושתי אלה היו במקום אחד בחמש אצבעות, בוא וראה דבר, אלו האותיות שהמיתו בחולשות, מיתה במנוחה, שמתו מעצמם, ברד, שנהפכו האותיות בתגבורת הרוגז והרג את כלם:

 

זוהר בשלח נב ע"ב

ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אלהים וגו'. א"ר יצחק לא מצינו מי שהקשה את לבו לפני הקב"ה כפרעה, א"ר יוסי הרי גם סיחון ועוג כך היו, א"ל לא כן, הם לנגד ישראל התגברו, אבל לנגד הקב"ה לא הקשו רוחם כמו שהקשה פרעה את רוחו לנגוד, שהי' רואה בכל  יום הגבורות שלו ולא חזר בתשובה, א"ר יהודה בשם ר' יצחק פרעה היה מחוכם מכל מכשפיו, ובכל אותן הכתרים ובכל אותן הידיעות הי' מסתכל, ובכל צד שלהם לא ראה גאולתן של ישראל, ולא היה תולה באחד מהם, ועוד שהרי בכל הקשרים קשר על ישראל[נב] ופרעה לא חשב שיש קשר אחר של השכינה שהוא מושל על הכל, וע"כ היה מחזק את לבו, רבי אבא אמר לא החזיק לב פרעה אלא זה השם, שכאשר אמר משה כה אמר ה', דבר זה ממש החזיק לבו, זש"כ ויחזק ה' את לב פרעה, שהרי בכל החכמות שלו לא נמצא שהשם הזה מושל בארץ, וע"כ אמר מי ה' וגו', ואח"כ אמר ה' הצדיק, א"ר יוסי אח"כ אמר חטאתי לה', הפה שאמר כך אמר כך:

 

זוהר בשלח נג ע"א

הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס וגו'. א"ר חייא איוב לא נלקה אלא בזמן שיצאו ישראל ממצרים, אמר איוב אם כן כל הפנים שוים, תם ורשע הוא מכלה, פרעה החזיק בישראל ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ואני לא החזקתי בהם ולא עשיתי כלום, תם ורשע הוא מכלה, זש"כ הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, זה איוב, ר' יהודה אמר אותן אבני ברד שהיו יורדים נתעכבו על ידי משה, ואח"כ עשו נקמות בימי יהושע, ולעתיד לבוא עתידים לירד אותן הנשארים על אדום ובנותיה, א"ר יוסי זש"כ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

 


 

[א] היינו מדת המלכות שהיא מדת הדין ונקראת בהשם אלהים ובהשם אדני:

[ב] מדת המלכות שהיא עלמא דנוקבא נקראת בית:

[ג] שבתחלה נתגלה אליו השם אלהים מדת המלכות ואח"כ נתגלה אליו מדת התפארת עלמא דדכורא שהיא מדת הרחמים שנקראת בהשם הוי"ה ב"ה:

[ד] פי' שהיא בת מלך:

[ה] כוונת המשל י"ל בקיצור, הבת שלא נשאית היינו השכינה הקדושה טרם שנזדווגה בעוה"ז עם חבל נחלתה ישראל לסגולתה וי"ב שבטי ישורון, האוהב שרצה המלך לדבר עמו היינו הצדיק שנמצא בעוה"ז, הדבור ע"י בתו היינו שהצדיק לא השיג דבר אלהים אלא ע"י השכינה הקדושה, מכאן ולהלאה אנא אימא לבעליך, היינו שצדיקי ישראל יוכלו להשיג דברי נבואה מעולם היותר גבוה שנקרא עלמא דדכורא שהוא מלך עליון:

[ו] היינו מדת המלכות והשכינה הקדושה שכל השפע מעלמא דדכורא נשפע בה ואח"כ היא מחלקת השפע לכל באי העולם:

[ז] שהיה בבחי' בעל אליה, איש אלהים, עדה"ב והוא ימשל בה:

[ח] היינו כח הארת השכינה הקדושה בעולם הזה:

[ט] פי' שבשעת הדבור נתגלה להם להשיג ע"י אמצעית מדת המלכות רק מדרגה האחרונה מעלמא דדכורא שהיא ספירת היסוד שנקראת אל שדי, ומשה השיג בעת הדבור השם הוי"ה ב"ה והיינו ספירת התפארת הכולל כל עלמא דדכורא:

[י] פי' שנעשה השכינה הקדושה בשלמות על יעקב ובניו:

[יא] אספקלריא שאינה מאירה מעצמה היינו מדת המלכות עלמא דנוקבא שעליה רומז השם שדי והיא כמו הלבנה שאין לה אור של עצמה אלא מן החמה וכן המלכות יבא לה האור מן אספקלריא המאירה שהיא ספירת התפארת עלמא דדכורא ע"י ספירת היסוד:

[יב] כי כל השפע נשפע לה ע"י היסוד הקדוש שנקרא ברית:

[יג] שדי רומז על מלכות עלמא דנוקבא, וביתר היינו ספירת היסוד מעלמא דדכורא, וכן האדם צריך לקיים בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך: וצריך לדעת שיש ב' חלוקים בכל הדרשות האלו על המשמעות אל שדי, יש דורשים שאל שדי הוא שם אחד ורומז על ספירת יסוד שנקרא כך, ויש דורשים שאל שדי משמעותו היא הכח של השם שדי ורומז על מדת המלכות שנקראת בהשם שדי:

[יד] גונים הנראים היינו הספירות של מדת המלכות עלמא דנוקבא, וגונים שאינם נראים היינו הספירות של עלמא דדכורא הנכללין במדת התפארת:

[טו] לפעמים נקראת מדת המלכות בהשם אל שדי כשתזדוג עם ספירת היסוד מעלמא דדכורא לקבלת השפע כנזכר בשערי אורה שער ב':

[טז] פי' שהספירות אשר במלכות מאירות באותן הגונים של הספירות אשר בעלמא דדכורא המשפיע בה, ולכן אפשר להבין להשיג ולהכיר מן הספירות של מדת המלכות את הספירות הנעלמות שבעלמא דדכורא:

[יז] שהשיג מדת התפארת בבחי' ראיה, ולכן פני משה כפני חמה:

[יח] פי' באמצעית הארת הספירות הנגלות שבמדת המלכות:

[יט] היינו מלכות:

[כ] היינו תפארת:

[כא] להשפיע השפע במלכות דקדושה:

[כב] כיון שיש תגבורת היצר בזה לפגום אותו:

[כג] ככתוב יראת ה' ראשית דעת, היינו להיות נוטר הברית עדה"ב והאדם ידע את חוה אשתו, הראשית לזה היא הרפואה יראת ה':

[כד] כל זכירה היינו פקידת איזו ישועה להשפיע לזה העולם ע"י ספירת היסוד שנקרא ברית:

[כה] קשורא דכלא היינו מדת המלכות שמתעוררת לקבל השפע מן ספירת היסוד, והתעוררת הזאת נקראת בלשון המקובלים בשם מיין נוקבין:

[כו] רחל רמז על מלכות עלמא דנוקבא, וכשבא לה שפע של ישועה מעלמא דדכורא נקראה השפעה זו בלשון זכירה:

[כז] כלל ופרט בחי' זכר ובחי' נקבה ביחד היינו הזדוגות של כח המשפיע עם כח המקבל, זה הדרך של כל הבריאה וזה היסוד והסוד של חכמת הקבלה שהשפע הנשפע מן סבת הסבות שהיא רוחני ביותר, טרם שתגיע לעוה"ז משתלשלת להתגשם קודם מן כלל לפרט ב' פעמים דרך ד' עולמות שהם ב' פעמים הזדוגות של בחי' זכר ונקב,ה ואמרו בדרך משל אבא ואמא ברא וברתא על ד' העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, ואין כאן מקום לבאר זאת זיל גמור ותבין:

[כח] פי' שהשפע נשפעת מן עלמא דדכורא שעליו רומז השם הוי"ה ב"ה אל האלהים המרמז על עלמא דנוקב,א וזה היסוד והסוד של האמונה הישראלית:

[כט] פי' והלא יראת ה' מרמז על מלכות עלמא דנוקבא דרך הפרט שהיא ראשית הדעת, ואתה אומר שראשית הידיעה הוא דרך הכלל:

[ל] אלהיך מרמז על מדת המלכות והשכינה הקדושה המחלקת לך שפע שמגיע אליה מעלמא דדכורא:

[לא] יובל העליון היינו עולם הבינה שמשם נמשך החירות לעולם קטן וגודל שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, ורוח התחתון היינו מדת המלכות שעליה נאמר ומלכותו בכל משלה:

[לב] קול רומז על מדת התפארת ודבור רומז על מדת המלכות והשכינה הקדושה ששייך בה ענין גלות:

[לג] ואלהים היינו הך זה הכח שנקרא דבור, ומשמע מזה שהיה הדבור מדבר עוד קודם:

[לד] דורש שאלישבע מרמז על מדת המלכות והשכינה הקדושה, וזהו שאמרו שאהרן היה שושבינא דמטרוניתא לגרום זיוג ויחוד קב"ה ושכינתיה ע"י עבודתו הקדושה:

[לה] כן גם בת שבע מרמז על מדת המלכות והשכינה הקדושה:

[לו] שלא נשאו נשים:

[לז] משה הי' בבחי' רוח על שם מדת התפארת, ואהרן היה בבחי' מים על שם מדת החסד:

[לח] כהן הוא בבחינת חסד שנקרא ימין:

[לט] כי כל חכמת הכשוף היא מכח טומאת נחש הקדמוני:

[מ] פ' תגין דקדושה כי את זה לעומת זה עשה אלהים:

[מא] ימא דינקא מתרין סטרין היינו מדת המלכות שנשפע בה חסדים וגם גבורות, והשליכה להיאור גבורות בלבד ומן מים שהוא חסד נעשה דם שהוא גבורה:

[מב] היינו מדת המלכות שנקראת לבנה:

[מג] היינו אלילים שלהם שנעשו מן עצים ואבנים:

[מד] הכהן שרשו חסד שהוא מים:

[מה] היינו נוקבא דקליפה:

[מו] פי' מדרגות הטומאה:

[מז] היינו מדת המלכות דקדושה שיש לה עשר ספירות כנגד עשר אצבעות דידים:

[מח] ז' רקיעין היינו הז' ספירות של עלמא דדכורא המשפיעים שפע לארץ העליונה היינו מדת המלכות עלמא דנוקבא בתוך ז' תחומין שלה היינו הז' ספירות שלה, וכדמיון זה בעולם העשיה עולם הגשמי יש לכל חלק הארץ רקיע מיוחד שעל ידו תבא השפע לאותו חלק הארץ:

[מט] לפי דעת חכמי הגעאגרפיא הכונה על התחלקות כדור הארץ לז' חלקים שהם אזיא אפריקא אירופא אוסטרליא אמעריקא ועוד ב' חלקים שלציר הצפוני וציר הדרומי:

[נ] פי' שכל אחת כוללת עשר:

[נא] שנחלפו למעלה הממונים על הכחות הפועלים למטה בארץ ולא ידעו שמותם איך להשתמש בהם:

[נב] בכל כחות הטומאה פעל ועשה שלא יוכלו ישראל לצאת מהגלות, אבל ממשלה העליונה שהוא השם הוי" ב"ה היה מבטל כל התפעלות שלו והוציאם לחירות מאפילה לאורה: